מצגת ודיון: הסודות של נתיב

English

#חטיבת-ביניים #תיכון #הכי_פופולרי #אונליין #מצגת #ערבות_הדדית

ממשלת ישראל הובילה את המאבק למען יהודי בריה"מ, אך בו זמנית פעלה מאחורי הקלעים: סייעה לארגוני יהודים שונים בתפוצות כדי לעודד תמיכה במאבק למען יהודי בריה"מ.

בשיעור הזה נדון על פעילויות חשאיות של ממשלת ישראל - בדיעבד, האם היה נכון לשמור בסוד או לא?

מצגת

בשנת 1952, בהוראתו הישירה של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון הוקם הארגון מיוחד לפעולה למען שחרור יהודי ברית המועצות ומזרח אירופה שהיו כלואים מאחורי "מסך הברזל". לימים ארגון זה נודע בשמות שונים, שאחד מהם הוא "לשכת הקשר". אבל השם הידוע והמוכר מכולם הוא "נתיב".

עד שנת 1990 נחשב "נתיב" כגוף חשאי למחצה, עת פעל תוך סיכון רב.

המשטר הסובייטי אסר על קיום חיים יהודיים, אך מנגד מנע מהיהודים לצאת לישראל.

בעיני ההנהגה הסובייטית - יציאת היהודים הייתה סמל לכישלון התעמולה שברית המועצות היא גן עדן עלי אדמות.

המאבק הישראלי הכעיס את הסובייטים עד מאוד.

היהודים שהעזו לבוא במגע עם ישראלים נרדפו וחלקם אף נאסרו והושלכו לבתי כלא. אנשי "נתיב" הואשמו בריגול וסולקו מהמדינה. אך דבר לא הרתיע את "נתיב" שהמשיכה בדבקות במשימה.

רבות המשימות של "נתיב" נעשו בסוד, ועל אף הצלחתן הגדולה, חלק גדול מהם עד היום לא ידוע גם לאנשים שהיו מעורבים. פעמים רבות נשמעות תלונות שממשלת ישראל לא היתה מעורבת מספיק, מבלי לדעת שהיתה למעשה מאחורי רוב הפעולות החשובות.

מדוע נשמרו הפעולות בסוד? האם ההחלטה לסודיות היתה נכונה?

בשיעור זה נגלה מספר סודות ונדון עליהם.

בהמשך - יתווספו עוד סודות מארכיונים שכרגע עדיין לא נחשפו. הירשמו לעדכונים

ניתן להשתמש במצגת (תמונות וקטעי ווידאו) תוך כדי הדיון:

הסבירו לתלמידים: אסיר ציון הוא אדם ששהה במאסר או בהגליה בגלל פעילות ציונית ורצונו לעלות לארץ-ישראל, בארץ שבה פעילות זאת הייתה אסורה. מקור המונח במילותיו של רבי יהודה הלוי: "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך".

שאלו את התלמידים: על איזה פעולות לדעתכם נעצרו אסירי ציון?

תשובה: הפצת ספרי לימוד בעברית למידת עברית יכולה להיחשב כ"ריגול". ועוד דוגמאות רבות שבעיני האדם בעולם החופשי לא נראות סבירות.

עובדת טריוויה:

אסיר הציון הראשון היה לפני קום המדינה, בשנות ה 20 המוקדמות. סה"כ היו כ 3,000 אסירי ציון רובם מברית המועצות וגם ממזרח אירופה, אתיופיה וארצות איסלם.

 ספרו לתלמידים:
 ברית המועצות הייתה אחת משתי מעצמות-העל בעולם (יחד עם ארצות הברית), אבל המעצמה הזאת לא החזיקה מעמד והתפרקה ב 1991, רק אחרי 74 שנים של קיום.
 ברית המועצות הייתה מורכבת ממדינות שנכבשו על ידי רוסיה, ולכן כולם הוכרחו לדבר רוסית, מכיוון שהשלטון הכובש ניסה למחוק כל זהות שהיא לא רוסית קומוניסטית.
 בברית המועצות היו 3 מיליון יהודים, אבל המדיניות הייתה נגד דת, כל דת.
 המשטר הסובייטי אסר על קיום חיים יהודיים, אך מנגד מנע מהיהודים לצאת לישראל.
 בעיני ההנהגה הסובייטית - יציאת היהודים הייתה סמל לכישלון התעמולה שברית המועצות היא גן עדן עלי אדמות. לכן כל ביטוי ליהדות, לציונות, לאהדה לישראל או לשאיפה לעלות לישראל היה נחשב לבגידה.
 רבים נעצרו ללא פשע ממשי, ונשלחו למאסר באשמת ריגול או בגידה. בנוסף ממשלת ברית המועצות התייחסה לאזרחים כאל רכוש המדינה, ואסור היה לצאת מגבולות המדינה ללא קבלת אישור מיוחד: לא לטיול ובטח לא על מנת לעזוב את בריה"מ.
 מי שביקש לצאת היה צריך לעבור דרך משרד הפנים, ולרוב לקבל סירוב. בברית המועצות האבטלה הייתה אסורה לפי החוק, מי שסומן כ"בוגד" (= מי שרוצה לעזוב הוא "בוגד") גם היה לרוב מפוטר מהעבודה ובכך הפך לעבריין.

בישראל הייתה צנזורה עיתונאית על נושאים רגישים, נושאים שאם יפורסמו, יוכלו לפגוע במדינה ובביטחונה. אחת הפעולות החשאית הייתה פעילות לשחרור היהודים. אחד המקורות לחשש מפגיעה היה עוד מלפני קום המדינה, לאחר מו"מ חשאי בין הנהגת היישוב היהודי לבין דיפלומטים סובייטים בכירים בג'נבה ובפריז בשנים 1935-37. תחת תנאי המו"מ, אנשי הסוכנות היהודית (שתפקדה אז כעין הממשלה של המדינה שבדרך) הגישו רשימת שמות של אנשים שביקשו לצאת מבריה"מ (חלקם כבר היו במאסר על פעילות ציונית).
 לאחר המו"מ הדיפלומטים הסובייטים הפסיקו את הקשר עם הסוכנות היהודית והנושא ירד מהפרק.
 אבל נותר חשש שכעת ישתמשו בשמות האלה לתת אנשים עונשים יותר קשים ונותרה תחושה שהתנועה הציונית בגדה בפעילים, על אף שכוונתם היתה לשחרר אותם. לא ידוע מה קרה עם הרשימה ואבל מאז הוחלט להימנע מלפרסם שמות או לנקוב בהם במתן ולאורך שנים רבות בקשו הסובייטים עוד שמות, אך הסוכנות היהודים לא נתנה.
 יש לזכור שזה היה לפני הקמת המדינה והיינו זקוקים לתמיכתה של בריה"מ בהחלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית (שאכן התקבלה). לכן נושאים רגישים כמו מתן יציאת יהודים לישראל, הוצנעו בשלב זה. אבל הפעילות לשחרר יהודים מעולם לא הופסקה.
 
 שאלו את התלמידים:
 מה לדעתכם הייתם עושים? זכרו שעדיין לא היתה לנו מדינה, כך שלא היינו גוף מאיים. האם לדעתכם היה צריך כבר מההתחלה להתיר צנזורה על שמות הרוצים לצאת, או להגן עליהם מפני מאסר?
 

 "במקום 2000 יהודים שבד"כ מגיעים לבית הכנסת בראש השנה, חיכה לנו קהל של 50,000" גולדה נזכרת ביומנה. "לא יכולתי להאמין שזה קרה או אפילו מי הם האנשים הללו. ואז הבנתי: הם הגיעו - היהודים הטובים, האמיצים, כדיי לחגוג את הקמת מדינת ישראל."
 

 לא הועלתה השאלה היהודית במגע בין ישראל לבריה"מ בביקורה של גולדה. היה חשש שזה יפגע ביחסים הדיפלומטים בין מעצמת העל, ברית המועצות, ולבין המדינה הצעירה.
 
 שאלו את התלמידים:
 

1. מדוע קראו האנשים "אנחנו חיים!"?

תשובה: זה בהקשר לסיום מלחמת העולם השניה, רבים נרצחו בשטח בריה"מ ובנוסף אנחנו חיים - אנחנו חיים כיהודים, לא התבוללנו. זו היתה קריאה לעזרה.
 
 

2. האם עכשיו היה אפשר להסיר את הצנזורה לדעתכם?

תשובה: קשה לדעת בדיעבד. אבל נראה שעדיין לא הגיע הזמן.
 ממשלת ישראל לא שכחה את היהודים הכלואים מאחורי מסך הברזל והחלה בפעילות סודית להוציאן בדרכים שונות.
 

 קראו את המסר על הלוגו של נתיב, וספרו לתלמידים:
 בשנת 1952, בהוראתו הישירה של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, הוקם הארגון מיוחד לפעולה למען שחרור יהודי ברית המועצות ומזרח אירופה שהיו כלואים מאחורי "מסך הברזל". לימים ארגון זה נודע בשמות שונים, שאחד מהם הוא "לשכת הקשר". אבל השם הידוע והמוכר מכולם הוא "נתיב".
 עד שנת 1990 נחשב "נתיב" כגוף חשאי למחצה, עת פעל תוך סיכון רב.
 
 המאבק הישראלי הכעיס את הסובייטים עד מאוד.
 היהודים שהעזו לבוא במגע עם ישראלים נרדפו וחלקם אף נאסרו והושלכו לבתי כלא. אנשי "נתיב" הואשמו בריגול וסולקו מהמדינה. אך דבר לא הרתיע את "נתיב" שהמשיכה בדבקות במשימה.
 
 רבות המשימות של "נתיב" נעשו בסוד, ועל אף הצלחתן הגדולה, חלק גדול מהם עד היום לא ידוע גם לאנשים שהיו מעורבים. פעמים רבות נשמעות תלונות שממשלת ישראל לא היתה מעורבת מספיק, מבלי לדעת שהיתה למעשה מאחורי רוב הפעולות החשובות.
 
 המשימות שעמדו בפני הארגון החדש היו:
 

 ספרו לתלמידים:
 כפי שהנאצים רצו להשמיד את היהודים מבחינה פיזית, כך המשטר הסובייטי שם לו למטרה למחוק את היהודים מבחינה רוחנית: נאסר על הוראת העברית, הוטלו הגבלות על קיום המסורת והדת היהודית, נסגרו בתי ספר יהודיים ועוד.
 בעיתון פְּרַאבְדָּה (עיתון יומי בבריה"מ, הרישמי של המפלגה הקומוניסטית), נכתב: "למדינת ישראל אין שום קשר ליהודי בריה"מ, אצלנו אין בעיה של יהודים ולכן ליהודים של בריה"מ אין צורך בישראל."
 בברית המועצות בשנים האלו היו כ 2.5 מיליון יהודים. חלקם באמת הרגישו חלק מהעם הסובייטי אבל רובם, בעיקר בגלל אנטישמיות, הרגשו זיקה ליהדות, ציונות ומדינת ישראל.
 

שאלו את התלמידים:
 

 ספרו לתלמידים: בקיץ 1957 ארגון "נתיב" שלח משלחת נוער ישראלית להשתתף בפסטיבל ארגוני הנוער הסוציאליסטים מכל העולם במוסקבה. המשלחת היתה נתונה במעקב של הקג"ב.
 צפו בסרטון המשלב קטעי ארכיונים מהמסע וראיונות עם אלה שהיו במשלחת.
 https://www.nativ-education.org.il/video-bookfair

 ספרו לתלמידים: בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים.
 ברית המועצות, שתמכה במדינות ערב, ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל.
 השגרירות הישראלית נסגרו והדיפלומטים, ובתוכם אנשי "נתיב" נאלצו לעזוב את המדינה.
 בתוך ברית המועצות אמצעי התקשורת, הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות ניהלו תעמולה אנטי-ישראלית משולחת הרסן שלא אחת גבלה באנטישמיות גלויה. ישראל הושוותה לגרמניה נאצית והיהודים הפכו ליעד להתנכלויות ולהעלבות. בברית המועצות טענו שיראל הגדולה תקפה את המדינות הערביות. בעוד שלמעשה המציאות היתה הפוכה: ישראל המדינה הקטנה נאלצה להקדים תרופה למכה ולתקוף מדיניות ערביות ענקיות שאיימו להשמידה.

 מנגד, הניצחון המזהיר של ישראל הסב גאווה רבה ליהודים שרבים מהם גם החלו לחשוב, מדוע עליהם להישאר במדינה שאינה רוצה בהם, מטילה עליהם הגבלות ורומסת את כבודם הלאומי.
 כל זה הוביל להתעניינות ההולכת וגוברת בעלייה המונית, בעיקר ארגונים ציוניים מחתרתיים שכל פעילותם הייתה למען העלייה לישראל.
 
 שאלו את התלמידים:
 מה משמעות הקריקטורות הסובייטית בעמודים 9-10?
 

 ספרו לתלמידים: בתקופת שנות ה 60, תקופה של מודעות מחודשות לסולידריות ולזכויות אדם, היה הזמן הנכון להתחיל לפעול באופן ציבורי. הפגנות נגד מלחמת ויאטנם, נגד גזענות לאפרו אמריקאים, בעד שוויון זכויות נשים - התחיל גם המאבק לחופש יציאה ליהודי ברית המועצות.
 

הספר "יהודי הדממה" של אלי וויזל, מתפרסם ב 1966 ומדגיש את מפגשיו עם יהודי ברית המועצות ואת שתיקתם של יהודי המערב לנוכח מצוקתם.
 הספר "יהודי הדממה" עורר סערה בעולם כולו. הוא הביא את דממתם של היהודים בבריה"מ לידיעת אזרחי העולם החופשי בכלל ועם-ישראל בפרט. בסיום מסעו כותב אלי ויזל, "אני מאמין באמונה שלמה כי למרות ייסוריהם, פחדיהם והשפלתם יצאו היהודים הרוסים כמנצחים מן המאבק וינחלו כבוד לעם אשר שמרו לו אמונים."
 רק היום אפשר כבר לספר, שאת הרעיון והמימון לנסיעתו של וויזל, למטרת תחקיר לספר, העניק "נתיב".
 עד היום אפילו אלה שהיו בחזית הפעילות למען יהדות בריה"מ לא יודעים זאת.
 
 שאלו את התלמידים:
 

תשובה: על אף שהרבה התבלבלו, כוונתו של וויזל היתה ליהודים במערב שלא לוחמים למען יהדות בריה"מ.
 

תשובה: הגישה של "נתיב" ומדינת ישראל היתה שהיא לבד לא תוכל לעמוד מול מעצמה עולמית. אם היה ידוע שתחקיר הספר היה ממומן על ידי ממשלת ישראל, ניתן היה לטעון שזו תעמולה ישראלית. אבל אם המאבק יבוא מהאזרחים, זה יתקבל בצורה יותר אמינה.
 

 איך אפשר לעשות מחאה למען יהודי ברית המועצות אם הם עצמם לא מבקשים עזרה?
 היהודים בישראל ובארה"ב כבר ידעו על מצב יהודי ברית המועצות אבל בגלל חשש לגורלם, היו מעט מאוד אנשים שבאופן גלוי הצהירו על רצונם לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל. קרו מספר אירועים שעוררותיים שהפרו את הדממה משני הצדדים ונתנו אומץ לעוד יהודים בבריה"מ להחשף ולהלחם למען זכותם לצאת מברית המועצות:
 
  1969 מכתב ח"י (18) המשפחות

 בגאורגיה- שבתי אלהשווילי; יהודי דתי, ציוני, שפניותיו החוזרות ונשנות לאישור עליה לישראל נתקלו בסירוב, ארגן קבוצה של 18 ראשי משפחות יהודיות, כולן מסורבות עליה. כינס אותם, והציע את תכניתו – להבריח למערב מכתב גלוי, בשמותיהם המפורשים, המתאר את סבלם ותובע לאפשר להם לעלות לישראל. כל המוזמנים הביעו את נכונותם למהלך, לא לפני ששבתי וידא שברור לכל אחד מהם איזה סיכון הוא לוקח, כולל סיכון עצם החיים.
 תוך נטילת סיכון של ממש, הצליח אלהשווילי להערים על השמירה של שירותי הביטחון הסובייטים סביב שגרירות הולנד, לחדור אליה, לגשת אישית לשגריר הולנד (שלאחר ניתוק היחסים ייצג את ישראל) במוסקבה ולהגיש לידיו את המכתב, בבקשה שידאג להעבירו ליוסף תקוע, שגריר ישראל באו"ם ולממשלת ישראל. המכתב מוען לוועדה לזכויות האדם של האו"ם.
 קטעים נבחרים מהמכתב:
 "אנו, 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה, מבקשות מכם לעזור לנו לצאת לישראל. כל אחד מאתנו הוזמן על-ידי קרוב משפחה בישראל. כל אחד מאתנו קיבל במוסדות הסובייטים המוסמכים את הטפסים הנחוצים ומילא אותם.
 לכל אחד מאתנו ניתנו הבטחות בעל פה, כי לא יניחו מכשולים בדרך ליציאתו. כל אחד מאתנו הממתין יום אחר יום לקבלת היתר היציאה, מכר את רכושו והשתחרר ממקום עבודתו. אולם עברו כבר חודשים רבים, ואצל רבים – שנים, ואילו ליציאה עדיין לא ניתן היתר. שלחנו מאות מכתבים ומברקים – הם נעלמו כדמעות בחולות המדבר. אל אוזנינו מגיעים דברי סירוב קצרים בעל פה, אך אין אנו רואים תשובות בכתב, איש אינו מסביר לנו דבר, גורלנו אינו מטריד איש. אולם אנו מחכים, משום שאנו מאמינים".
 "…תפילותינו קשורות לישראל, כמו שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני' ". וכאן המכתב מפרט באריכות את תולדות הקשר העמוק בין העם היהודי לארץ ישראל.
 והוא ממשיך: "הנבואה נתקיימה – ישראל קם מתוך האֵפֶר. ואנו לא שכחנו את ירושלים וידינו נחוצות לה. שמונה עשרה משפחות אנו, החותמים על המכתב. אולם יטעה מי שיחשוב כי רק 18 אנו.
 המכתב מסתיים בפניה לאו"ם: "על ארגון האומות המאוחדות הטילה ההיסטוריה שליחות גדולה – לחשוב על בני האדם ולעזור להם. משום כך אנו דורשים, כי הוועדה לזכויות האדם של האו"ם תנקוט כל אמצעי שבידה, ותוך הזמן הקצר ביותר תשיג אצל ממשלת ברית המועצות היתר ליציאתנו. אין להבין כיצד אפשר בשלהי המאה העשרים למנוע מאנשים לחיות במקום שבו הם רוצים לחיות.
 אנחנו יודעים: קריאותינו יגיעו אל בני האדם. שכן אין אנו דורשים הרבה; רק שיניחו לנו לצאת לארץ אבותינו".
 עוד על מכתב ח"י המשפחות, בשיעור אנחנו ואתם
 
 

בדצמבר 1970 באודסה נעצרה ספרנית צעירה יהודייה, רייזה פלטניק, שכל רצונה היה להגיע לישראל. פלטניק הואשמה בפעילות אנטי-סובייטית והועמדה למשפט, שעתיד היה להתקיים במאי 1971, בסמוך ליום הולדתה ה-35. שליח נתיב בלונדון ולימים ראש עיריית באר שבע, יצחק (איז'ו) רגר, הגה רעיון ייחודי שאמור היה למשוך את תשומת הלב של העולם למצבה של רייזה: הוא פנה ל-35 נשים יהודיות בנות 35 וביקש מהן להגיע ביום פתיחת המשפט לשגרירות הסובייטית בלונדון. הפעולה הייתה כה מוצלחת, שעד מהרה הפכה לתנועה נשית-יהודית למען היהדות הסובייטית. חברות הארגון, שזכה לכינוי "ה-35" נודעו בתור אחת ההתארגנויות הבולטות ביותר למען יהודי ברית-המועצות. הפעילות שלהן בלטה במחאות שיווקיות ומקוריות שקיבלו כותרות בתקשורת. אחד הצעדים החשובים שעשו היה להגות את הרעיון של יצירת תכשיטים עם שמות אסירי ציון. הן יצרו מדליון בצורת מגן דויד מזהב והשיקו את הרעיון עם השחקנית הידועה אינגריד ברגמן.

מאז הקמת המדינה בשנת 1948, עלו לישראל למעלה מ-3.4 מיליון יהודים. במשך כל שנות פעילותו, מאז הוקם הארגון בשנת 1952, אחראי "נתיב" על עלייתם של למעלה מ-2 מיליון יהודים לישראל מברית-המועצות לשעבר וממדינות מזרח אירופה: פולין, רומניה, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, יוגוסלביה לשעבר ועוד. מתוך שני המיליונים של העולים הללו, כ-1.2 מיליון עולים הגיעו לישראל מאז שנת 1989.

__________________________________________________________________

________________________________________________________________

תחקיר, עריכה והכנת השיעור: ענת זלמנסון-קוזניצוב

ייעוץ היסטורי: ד"ר נתי קנטורוביץ'

מבוסס על השיעור: מצגת והרצאה - ממשלת ישראל בחזית המאבק למען יהודי בריה"מ ומזרח אירופה