מצגת והרצאה - ממשלת ישראל בחזית המאבק למען יהודי בריה"מ ומזרח אירופה

#חטיבת-ביניים #תיכון #אונליין #מצגות #דיונים #ערבות_הדדית

ממשלת ישראל הובילה את המאבק למען יהודי בריה"מ, אך בו זמנית העדיפה לרוב לפעול מאחורי הקלעים, נתנה מידע ותקציבים לארגוני יהודים שונים בתפוצות כדי לעודד תמיכה בשחרור יהודי בריה"מ.

בשנת 1952, בהוראתו הישירה של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון הוקם הארגון מיוחד לפעולה למען שחרור יהודי בריה"מ ומזרח אירופה. לימים ארגון זה נודע בשמות שונים, שאחד מהם הוא "לשכת הקשר". אבל השם הידוע והמוכר מכולם הוא "נתיב".

כל עוד התקיימו יחסים דיפלומטיים בין ישראל וברית-המועצות, פעלו שליחיו של "נתיב" במסווה דיפלומטי כדי ליצור קשר עם יהודים בברית-המועצות, לשמר עבורם את הקשר עם מדינת ישראל ולסייע להם להכיר את הציונות.

לחצו כאן לצפייה או הורדת המצגת

הראו את המצגת בכיתה או אונליין. להלן מלל ודיון לכל דף במצגת:

נתיב

בחזית המאבק של מדינת ישראל למען יהודי ברית-המועצות ומזרח אירופה

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות...

מתוך מגילת העצמאות, תש"ח (1948)

הקריאו חלקים ממגילת העצמאות:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות.

בספטמבר 1948 הגיעה למוסקבה המשלחת הדיפלומטית הראשונה של מדינת ישראל בראשות גולדה מאיר. סגנה דאז, מרדכי נמיר, אמר כי ברור היה לכולם, שהנציגות הישראלית יש לה תפקיד כפול: לייצג את המדינה הצעירה בפני אחת המעצמות הגדולות בעולם, אך בה בעת גם לייצג את המדינה היהודית בפני אחד הקיבוצים היהודיים הגדולים והחשובים ביותר בעולם.

במהלך הימים הנוראים ביקרו הדיפלומטים הישראליים בבית הכנסת הגדול במוסקבה ונדהמו לגלות, שלקראתם יצאו עשרות אלפי יהודים. מחזה מרהיב שגולדה מעולם לא שכחה.

"במקום 2000 יהודים שבד"כ מגיעים לבית הכנסת בראש השנה, חיכה לנו קהל של 50,000" גולדה נזכרת ביומנה. "לא יכולתי להאמין שזה קרה או אפילו מי הם האנשים הללו. ואז הבנתי: הם הגיעו - היהודים הטובים, האמיצים, כדיי לחגוג את הקמת מדינת ישראל.

עוד על הביקור המכונן בשיעור המורחב: הצורך במדינה יהודית

הייתה זאת תקופה קשה עבור היהודים בברית המועצות: השלטון, בראשותו של יוסיף סטאלין, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה החל ברדיפות נגד כל מי שנחשב כלא נאמן למדינה. והיהודים, שתרמו רבות לחיזוקה של ברית-המועצות נתפסו בעיניו בתור כאלה. הרודן הסובייטי הגה רעיון שתכליתו - לפגוע לא רק בגוף היהודים כפי שעשה היטלר, אלא גם בנפשם: נסגרו בתי ספר יהודיים, אנשי רוח, סופרים, משוררים, שחקנים, עיתונאים - נאסרו וחלקם הוצאו להורג. כל זה, כאשר ברקע העימות ההולך ומתגבר עם המערב. מסך הברזל ירד על אירופה.

ישראל הבינה היטב את המצב ומנהיגיה ניצלו כל הזדמנות, כדי לנסות ולדבר ללבם של הסובייטים, על מנת לאפשר ליהודים לצאת. אולם התשובה הייתה נחרצת - לא!

21.5.1950 בעת חגיגות חצי היובל לקיבוץ אפיקים, פנה ראש הממשלה דוד בן-גוריון לקהל שומעיו, רובם בני הקיבוץ, שמוצאם מברית-המועצות (זה גם היה שמו הראשון של הקיבוץ - "קיבוץ השומר הצעיר מססס"ר") ואמר בפעם הראשונה בגלוי ובפה מלא, כי מדינת ישראל "תילחם על זכותם של יהודי ברית-המועצות לעלות לארץ".

הקשיבו לנאום המוקלט:

נאום בן גוריון בקיבוץ אפיקים חלק 1

נאום בן גוריון בקיבוץ אפיקים חלק 2

ההנהגה הישראלית החלה לחפש דרכים לפעול בקרב היהודים. למעשה, הדגם כבר היה קיים מקודם - מאז שנות השלושים, במסגרת ההגנה פעל "המוסד לעלייה ב'" (העלייה הבלתי-לגאלית).

עם קום המדינה, תם תפקידו של המוסד לעלייה, אך המשימה עוד לא תמה. ולכן, חלק מאנשיו שהכירו היטב את המתרחש בברית-המועצות ובמזרח אירופה, הבינו שקיים צורך בהקמת גוף ממלכתי שינהל את המאבק.

אחד האנשים האלה היה ישעיהו (שייקה) דן - מצנחני ארץ-ישראל שהונצחו באירופה בתקופת המלחמה.

דן סייע רבות לבריחת היהודים והגעתם לישראל אחרי השואה ולכן טבעי היה שיחשוב על הסיוע ליהודים במצוקה גם אחרי הקמת המדינה.

שייקה פנה לראש המוסד הראשון, ראובן שילוח והשניים פנו לראש הממשלה דוד בן-גוריון שללא שהות נתן את ברכתו.

בראש המוסד המיוחד הועמד שאול אביגור, מהדמויות האגדיות של ארגון ההגנה וראש המוסד לעלייה ב', שבצעירותו אף נלחם לצדו של יוסף טרומפלדור בתל חי. אביגור שנולד ברוסיה ועלה ארצה בנעוריו, ראה כמשימת חייו לפעול למען זכות העלייה החופשית עבור כל יהודי.

המשימות שעמדו בפני הארגון החדש היו:

תפקיד מיוחד נשמר לילדים של אנשי "נתיב", אשר התמסרו לעבודה לצד ההורים: חילקו חומר, סיפרו על ישראל ולימדו את בני גילם הסובייטיים משחקים ישראליים.

ב-1955 הוקמה בנתיב יחידה נפרדת בשם בר שפעלה במערב אירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה כדי לגייס דעת קהל, יהודית ולא יהודית, למען מתן זכות עלייה לישראל מברית המועצות ליהודים הרוצים בכך. שליחי "בר" יצאו לבירות שונות במערב, בכיסוי של עובדי שגרירויות ישראל, על מנת להניע גורמים שונים להשמיע קולם למען יהודי ברית המועצות, תוך הקפדה מרבית שלא להתערב בענייניה הפנימיים של ברית המועצות. לפעילות גויסו אישים ידועים בכל תחומי המדע, הספרות האמנות המדיניות ועוד. אורגנו עצרות והתכנסויות למען זכותם הבסיסית של יהודי ברית המועצות לעלות לישראל ולהתאחד עם קרוביהם.

באמצעות השכנוע של שליחי "בר" העבירו חברי קונגרס בארצות הברית ב-1975 את תיקון ג'קסון-ואניק. תיקון זה, בתמיכתו של סנטור יוברט האמפרי, התנה את המשך הסחר האמריקאי עם ברית המועצות במתן יציאה חופשית לישראל ליהודי ברית המועצות.

בנוסף, הוקמו ועדי פעילות יהודיים למען יהודי ברית המועצות, על ידי "בר", בארצות הברית מערב אירופה דרום אמריקה ואוסטרליה. ב-1987, עם נפילת המשטר בברית המועצות בעקבות תהליכי גלאסנוסט ופרסטרויקה, הפסיקה יחידת בר את פעילותה, לאחר שהושגו מטרותיה. מתוך ויקיפדיה

אריה (לובה) אליאב, בין הפטיש והמגל

כעת מותר לגלות כי מחבר הספר הזה, שהופיע עד כה בשם הבדוי "בן עמי", מטעמים מובנים, הוא ח"כ אריה (לובה) אליאב, ראש צוות "נתיב" בברית המועצות, שעיקר עבודתו הייתה פעילות בקרב היהודים בשנים 1958 ל-1960, הרבה לסייר ברחבי ברית המועצות, מגבולה המערבי ועד בירובידז'אן, ונפגש שם עם יהודים רבים. הספר המרתק – המגלה פרשיות שלא נודעו עד כה – מצטיין במיוחד לא רק בכך שהוא מאיר בצורה מקורית את בעיית היהודים בברית המועצות על ידי ניתוח מעמדם בחברה ובכלכלה הסובייטית ותיאור הרקע המדיני למצבם הטראגי, אלא ממחיש אותה בסיפור חוויותיו העזות והסתכלויותיו של אדם בעל עין חודרת וכושר ביטוי, המחונן בהומור והמטיב לתאר טיפוסי-אדם ומקומות. מתוך אתר עם עובד

הספר, אגב, הוא מקרה יוצא דופן לחלוטין. שאול אביגור נמנע בכל דרך מאיזכור הפעילות הישראלית בקרב היהודים. אבל בתחילת שנות השישים החליט, כדי לחזק את הזיקה של ישראל לסוגייה היהודית בברית-המועצות, לפרסם זכרונות של דיפלומט ישראלי, איש "נתיב", שפעל בקרב היהודים. הראשון שפנה אליו, היה גיסו, משה סלע (מרק), אך הוא סירב. אביגור פנה ללובה, שלא יכל לסרב למפקדו משכבר הימים ואכן פרסם את הספר. לא כולם אהבו את הפרסום, כי חשבו שהוא מושך תשומת לב מיותרת לפעילות הישראלית שבאותה תקופה הייתה סמויה. אבל הספר יצא ואף זכה בפרסים. הסובייטים, כמובן, התעצבנו. אבל זה לא עזר להם. מה שמעניין, שלמרות שהספר היה בעילום שם, רבים ידעו היטב מיהו מחברו (גם כאלה שלא היו שותפי סוד)... מה שאומר משהו על שמירת הסודות בקרב צמרת המדינה באותה עת.

1966 - ספרו של אלי ויזל, יהודי הדממה, מתפרסם ומדגיש את מפגשיו עם יהודי ברית המועצות ואת שתיקתם של יהודי המערב לנוכח מצוקתם. אלי וויזל הגיע לביקור בבריה"מ במימון ממשלת ישראל (דרך לשכת הקשר "נתיב") למטרת תחקיר לספר.

בעת שנכתב הייתה מדינת ישראל עבור יהודי בריה"מ בבחינת חלום ותו-לא. "חלום צפון, מאריך ימים, יקר. חלום התופס בהכרתם מקום מרכזי או לא חיוני, שאין לוותר עליו. הם שוקעים בחלום זה למען יהיו ימיהם פחות קודרים ואולי כדי שייתן להם טעם, ועתיד." הספר "יהודי הדממה" עורר סערה בעולם כולו. הוא הביא את דממתם של היהודים בבריה"מ לידיעת אזרחי העולם החופשי בכלל ועם-ישראל בפרט. בסיום מסעו כותב אלי ויזל, "אני מאמין באמונה שלמה כי למרות ייסוריהם, פחדיהם והשפלתם יצאו היהודים הרוסים כמנצחים מן המאבק וינחלו כבוד לעם אשר שמרו לו אמונים." האמונה הוגשמה. בדורנו יצאו היהודים – ועלו לארץ – כמנצחים.מקור: אתר עברית

כפי שהנאצים רצו להשמיד את היהודים מבחינה פיזית, כך המשטר הסובייטי שם לו למטרה למחוק את היהודים מבחינה רוחנית: נאסר על הוראת העברית, הוטלו הגבלות על קיום המסורת והדת היהודית, נסגרו בתי ספר יהודיים ועוד. המילה "יהודי" נעלמה כמעט לחלוטין מהשיח הפנימי בברית המועצות.

שאול אביגור בחכמתו הבין, שרק מדינת ישראל תוכל לסייע ליהודים הסובייטיים להישאר יהודים. ולכן, לצד ההצלה הפיזית והסיוע בעלייה, הוא הקפיד גם לשמר את המורשת היהודית ברוסיה. אנשי "נתיב" ניסו לאתר חפצים יהודיים שהוחרמו ע"י המשטר, ספרים ישנים שפורסמו או כתיבה יהודית מודרנית שהתקיימה במחתרת, ולהביאם לישראל, שמה שם ישמשו למחקר אודות ההיסטוריה היהודית ברוסיה. לאחר מכן, ספרים אלה הועברו לברית-המועצות ואפשרו ליהודים שם ללמוד ולהכיר את ההיסטוריה של עמם.

בזכות אנשי "נתיב", הוברחו לישראל ופורסמו ספרים רבים, חלקם בעילום שם (כדי לשמר את כותביהם מפני סכנת הרדיפה ע"י המשטר). אבל היו גם יצירות גדולות של ממש, שלא רק שלא היה ניתן להסתיר את שם כותבם, אלא גם הכתיבה הייתה כה מופלאה שפורסם שם הכותב זיכה אותו בפרסים בינלאומיים רבים.

כזה היה סיפורו של בוריס-דב גפונוב, צעיר יהודי שהתגורר בגאורגיה. הוא למד עברית בכוחות עצמו ותרגם את הפואמה הגאורגית החשובה ביותר "עוטה עור הנמר". התרגום היה כה מופלא, שלאחר שנודע בישראל, הוא זכה לפרסום גם בברית המועצות. ישראל ניהלה מאבק ארוך כדי שגפונוב יוכל לעלות ארצה. אבל כאשר זה כבר קרה, סופר ומתרגם המופלא היה כבר חולה אנושות. גפונוב נפטר זמן קצר לאחר שהשלטונות הסובייטיים אפשרו לו סוף סוף לעלות לארץ אבותיו.

המשטר הסובייטי אמנם אסר על קיום החיים היהודיים, אך מנגד מנע מהיהודים לצאת לישראל. בעיני ההנהגה הסובייטית - יציאת היהודים הייתה סמל לכישלון התעמולה שברית המועצות היא גן עדן עלי אדמות.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. ברית המועצות, שתמכה במדינות ערב, ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. השגרירות הישראלית נסגרו והדיפלומטים, ובתוכם אנשי "נתיב" נאלצו לעזוב את המדינה.

בתוך ברית המועצות אמצעי התקשורת, הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות ניהלו תעמולה אנטי-ישראלית משולחת הרסן שלא אחת גבלה באנטישמיות גלויה. ישראל הושוותה לגרמניה נאצית והיהודים הפכו ליעד להתנכלויות ולהעלבות.

מנגד, הניצחון המזהיר של ישראל הסב גאווה רבה ליהודים שרבים מהם גם החלו לחשוב, מדוע עליהם להישאר במדינה שאינה רוצה בהם, מטילה עליהם הגבלות ורומסת את כבודם הלאומי. כל זה הוביל להתעניינות ההולכת וגוברת בעלייה ובנהיגה המונית, בעיקר מצעד הצעירים לארגונים ציוניים מחתרתיים שכל פעילותם הייתה לעמן העלייה לישראל.

ישראל הבינה, שאין ביכולתה לנהל את המאבק הבינלאומי נגד ברית-המועצות, אחת משתי המעצמות החזקות בעולם, לבדה. ישראל הייתה זקוקה לסיוע של יהודי העולם. הפעילות ההסברתית נוהלה מאמצע שנות החמישים, אך עם ניתוק היחסים בין מוסקבה לירושלים, חשיבות שילובם של יהודי המערב הורגשה ביתר שאת.

ואכן, במהלך בשנים קמו במערב אירופה, בצפון אמריקה ובדרומה, ארגונים יהודיים שנועדו לפעילות למען יהודי ברית-המועצות. עשרות אלפי יהודים, ללא הבדל בהשקפות פוליטיות, מעמדות חברתיים, שייכות עדתית ויחסם לדת, התאחדות סביב מטרה אחת - הקריאה "שלח את עמי!" מי שהגה את הקריאה היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר אמר אותה עוד בראשית שנות החמישים. אבל מי שהפיח בה רוח חדשה והפך אותה לסיסמא בינלאומית היה צעיר יהודי מארצות הברית - יעקב בינרבוים, נכדו של נתן בירנבוי, אשר המציא את המונח "ציונות". בירנבוים הנכד עמד גם ביסודו של הקמת ארגום הסטודנטים היהודיים למען יהודי ברית המועצות SSSJ, שהיה לאחד הקולות החזקים ביותר לצדה של ישראל.

בדצמבר 1970 באודסה נעצרה ספרנית צעירה יהודייה, רייזה פלטניק, שכל רצונה היה להגיע לישראל. פלטניק הואשמה בפעילות אנטי-סובייטית והועמדה למשפט, שעתיד היה להתקיים במאי 1971, בסמוך ליום הולדתה ה-35. שליח נתיב בלונדון ולימים ראש עיריית באר שבע, יצחק (איז'ו) רגר, הגה רעיון ייחודי שאמור היה למשוך את תשומת הלב של העולם למצבה של רייזה: הוא פנה ל-35 נשים יהודיות בנות 35 וביקש מהן להגיע ביום פתיחת המשפט לשגרירות הסובייטית בלונדון. הפעולה הייתה כה מוצלחת, שעד מהרה הפכה לתנועה נשית-יהודית למען היהדות הסובייטית. חברות הארגון, שזכה לכינוי "ה-35" נודעו בתור אחת ההתארגנויות הבולטות ביותר למען יהודי ברית-המועצות. הפעילות שלהן בלטה במחאות שיווקיות ומקוריות שקיבלו כותרות בתקשורת. אחד הצעדים החשובים שעשו היה להגות את הרעיון של יצירת תכשיטים עם שמות אסירי ציון. הן יצרו מדליון בצורת מגן דויד מזהב והשיקו את הרעיון עם השחקנית הידועה אינגריד ברגמן.

עם זאת, המאבק הבינלאומי הוליד גם לא מעט וויכוחים. בעוד שישראל טענה, כי זכותו של כל יהודי לעלות לארץ אבותיו, רבים מיהודי המערב, שבעצמם לא עלו ארצה, טענו, שצריך להיאבק לא למען זכות העלייה, אלא למען זכות היציאה ואז על אחד יחליט להיכן עליו להגיע.

ולמרות כל חילוקי הדעות הללו, הפעולה המשותפת של ישראל ויהודי העולם למען היהדות הסובייטי הפכה לאחת הפעולות החשובות ביותר בתולדות העם היהודי בדורות האחרונים.

כאשר פעלה השגרירות הישראלית במוסקבה, אנשי נתיב יכלו להיות בקשר יום-יומי עם היהודים. עם ניתוק היחסים הדיפלומטיים נותק גם הקשר. אמנם ניתן היה להתקשר בטלפון או לשלוח מכתבים, אך האמצעים הטכנולוגיים של אותם הימים עשו את הקשר הזה מורכב מאוד. מנגד, השלטונות הסובייטיים לא אחת העלימו מכתבים וחבילות שנשלחו ליהודים, במיוחד עם הכילו חומר "חתרני-אנטי-סובייטית" כגון ספרים על ישראל, סידורי תפילה או ספרי לימוד עברית או היסטוריה יהודית.

בתחילת שנות ה-60, אריה קרול, צעיר יהודי מפעילי בני עקיבא ביקר בברית-המועצות כדי להתראות עם בני משפחתו, שאותם לא ראה כשלושה עשורים מאז עלייתו לישראל בשנת 1935. הביקור והכמיהה של קרוביו ומכריהם לכל פיסת מידע על ישראל השפיעו עליו כל כך, שהוא פנה לדוד בן-גוריון והציע לשלוח צעירים יהודיים לברית-המועצות שיספרו ליהודיה על ישראל. בן-גוריון הפנה את קרול לשאול אביגור, אשר תחילה התייחס בתמיכה להצעתו. אולם, לבסוף הצליח קרול לשכנע את אביגור והפרויקט יצא לדרך. אך באותה עת נותקו היחסים ואזרחים ישראליים איבדו אפשרות לבקר בברית המועצות, למעט מקרים בודדים.

קרול לא התייאש, הוא פנה לארגונים היהודיים בעולם, תחילת אלו הקשורים לבני עקיבא, תנועתו, והציע שחברי התנועות יטלו על עצמם את המשימה. וכך היה.

במשך כשני עשורים אלפי יהודים מהעולם כולו ביקרו בברית-המועצות בשליחות מדינת ישראל. מטרותיהם היו להעביר מידע על ישראל, ללמד עברית, היסטוריה יהודים ומסורת, אך בה בעת גם לאותת ליהודים הסובייטיים, כי העולם היהודי לא נטש אותם ומנהל מאבק קשה ועיקש למען חופש העלייה.

חשוב לומר, כי עבור צעירים יהודיים רבים, שגדלו והתחנכו בתפוצות, הביקור הזה בברית המועצות היה כה סמלי, שהם לא אחת החלו להתחבט בשאלה, מדוע היהודים הסובייטיים נלחמן למען העלייה ואילו הם עצמם, שפשוט יכולים לרכוש כרטיס ולעלות ארצה באין מפריע, לא עושים זאת. רבים מיהודים אלה אכן עלו ארצה במהלך השנים וחלקם אף המשיכו לנהל את המאבק למען היהודים הסובייטיים גם לאחר עלייתם.

קטעים נבחרים מתוך הכתבה של יהודה לפידות ועידת ירושלים למען יהודי ברית המועצות - 1983

שלושת וועידות בריסל התקיימו, בארגונו של שאול אביגור ראש לשכת הקשר "נתיב", במטרה לקרוא לשלטונות ברית המועצות לאפשר למעוניינים בכך לצאת מגבולות ברית המועצות ולהגר למדינות אחרות.

הוועידה העולמית הראשונה התקיימה בשנת 1971 בבריסל, אשר בבלגיה (מכאן השם "ועידת בריסל"). את ריכוז ההכנות המעשיות בבריסל קיבל על עצמו דוד זוסקינד, יהלומן אמיד, שהיה בעל קשרים טובים מאוד עם צמרת הממשל והפרלמנט הבלגים. בוועידה, שהתקיימה בחסות ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי העולמי והמועצהוהמועצה הבינלאומית של ארגון "בני ברית", השתתפו 700 צירים שבאו מכל העולם. דיוני הוועידה קיבלו הד תקשורתי רב ועוררו את דעת הקהל לבעיית יהודי ברית המועצות.

בשנת 1976 התקיימה בבריסל ועידה עולמית שנייה למען יהודי ברית המועצות, היא "ועידת בריסל 2 ". הוחלט שבין ועידה לועידה, יתקיימו פגישות שנתיות של "נשיאות הוועידה" (שנקראה גם בשם הלועזי "פריזידיום").

הוועידה העולמית למען יהודי ברית-המועצות התקיימה בבנייני האומה בירושלים, החל מה-15 ועד ה-17 במרס 1983.

קרוב ל-2000 צירים, שבאו מרחבי העולם המערבי, השתתפו בוועידה. בין האורחים החשובים הגיעה שגרירת ארה"ב באו"ם, חבר הפרלמנט הבריטי ויו"ר ועד הקהילות בבריטניה, אשר הביא עמו מסר אישי מראש ממשלת בריטניה, הגב' מרגרט תאצ'ר. מצרפת הגיעה שרת התרבות בממשלת צרפת ונשיאת הפרלמנט האירופי. כן התקבלונתקבלו מברקי ברכה מראש ממשלת אוסטרליה ומראש ממשלת איטליה שהביעו סולידריות מלאה עם פעולות הוועידה.

בוועידה השתתפו גם 34 חברי פרלמנט ממדינות שונות וכן מדענים בעלי שם.

200 עיתונאים ואנשי רדיו וטלביזיה הגיעו כדי לסקר את הוועידה.

הוקם מרכז תקשורת מיוחד שהעביר מידע בארבע שפות: עברית, אנגלית, צרפתית וספרדית. תחנות רדיו מאירופה, המשדרות אל מעבר ל"מסך הברזל", שלחו צוותים מוגברים לירושלים. כל הנאומים הועברו בתרגום סימולטני לארבע השפות בהם פעלה הוועידה.

בנוסף למפגשים אלו, נערכה מסיבת עיתונאים בראשותו של אריה דולצין, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית ויו"ר הוועידה. על מסיבת העיתונאים פורסם באריכות בעיתון "דבר": 12

..."אין בכוונתנו לתקוף את המשטר שם. מאבקנו היחיד הוא לפתוח את השערים ליהודים", אמר דולצין.

תואנות-שווא מונעות פעילות של יהודים

פעילויות שונות נמנעות מיהודים בתואנות-שווא. אירועי יום-השואה בוטלו בגלל "שיהודים שיתפו פעולה עם הנאצים". בלנינגראד מנע הק.ג.ב. לחגוג את הפורים בכך שלא איפשר ליהודים להתקבץ. "האלימות נגד יהודים נפוצה במיוחד במחוזות, ופחות במרכזים", אמר.

בלנינגארד נפוץ משחק ילדים חדש: "מחנה ריכוז". הילדים בוחרים באחד מהם לתפקיד "יהודי", מצמידים לו מספר וקוראים לו במשך המשחק במספרו ולא בשמו.

המשלחת נפגשה בביקורה עם פקידים, ולא עם קובעי מדיניות. על טענותיהם בדבר מניעת יציאה נענו "אין בעיה כזו. מי שרצה עזב". אולם במהלך ביקורם הם פגשו רבים שביקשו לצאת והדבר נמנע מהם. חלק מהפגישות התנהל בכתב, מחשש להאזנה, סיפרו חברי המשלחת.

300,000 ממתינים לעלייה

במשרדי הדואר הסובייטי מוחרמות אלפי דרישות מישראל אל יהודים המבקשים לצאת. בסך-הכל ידועים שמותיהם של יותר מ-300,000 יהודים שביקשו וקיבלו דרישות מישראל, אך אלה נמצאים עדיין בברה"מ וגורלם לא ידוע.

במוסקבה, קייב, אודסהאודיסה, פינסק וחארקוב, נתונים הפעילים תחת מעקב צמוד ובאווירה של פחד וחששות מפני מעצרים ומשפטים.

הוועידה מתכנסת בחסותם של המועצות הלאומיות למען יהודי ברה"מ בארצות שונות ושלושה ארגונים בינלאומיים: התנועה הציונים העולמית, הקונגרס היהודי העולמי וארגון "בני ברית".

ה צ ה ר ה
 אנו, נציגי הקהילות היהודיות בעולם החופשי, יחד עם מנהיגי כנסיות נוצריות, אקדמאים, משפטנים, חברי פרלמנטים ונציגי ממשלות מכל קצוות תבל, התאספנו בירושלים להצהיר על הזדהותנו עם יהודי ברית-המועצות ולהביע את דאגתנו העמוקה לעתידם.
 
 אנו נפגשים כאשר עוצמתה של המדינה הסובייטית מכוונת נגד המיעוט היהודי בברית-המועצות. שערי היציאה נעולים. מאות ואלפים המבקשים להתאחד עם אחיהם נתקלים בסירוב מוחלט. מזה עשר שנים ואף יותר נמנעת מרבבות זכות אנוש בסיסית זו. מסורבי עלייה רבים פוטרו ממשרותיהם והם מופלים לרעה בשטחי חיים שונים. משפחות רבות נדונו לפרוד.
 
 אווירת העוינות והרדיפות שאופפת את יהדות ברית-המועצות מחמירה מחמת האנטישמיות הארסית שהפכה למכשיר של המדיניות הסובייטית הכללית. יהודים המשתוקקים למורשתם התרבותית והדתית היו לקורבנות של רדיפה מצד השלטונות; אלה המבקשים ללמוד ולדעת את מסורת עמם ולבטא בחייהם היומיומיים את דתם נקלעים למצוקה קשה.
 
 רבים שביקשו להביע את זהותם היהודית, נכלאו בבתי-סוהר ובמחנות כפיה או שנשלחו לגרוש למקומות מרוחקים. אנו מכתירים את הגברים והנשים האמיצים הללו בתואר אסירי ציון. גורלם קרוב ללבנו ואנו מכריזים על התחייבותנו לפעול לשחרורם.
 
 בתשובה לזעקתם הנואשת של יהודי ברית-המועצות, אנו, צירי הוועידה העולמית השלישית למען יהודי ברית-המועצות שהתכנסנו בירושלים, בירתה הנצחית של מדינת ישראל, מכריזים באוזני שלטונות ברית-המועצות:
 
 1. פתחו מחדש את השערים, התירו את יציאתם של יהודי ברית-המועצות ואפשרו את עלייתם לישראל, המולדת הלאומית של העם היהודי; כבדו את ההתחייבויות הסובייטיות למסמך הלסינקי ואת ההתחייבויות הבינלאומיות שברית-המועצות חתומה עליהן.
 2. שחררו את אסירי ציון - גיבורי זמננו.
 3. שימו קץ לרדיפת יהודים השואפים לחיות על-פי דת אבותיהם והרוצים לשמור את תרבות עמם, ללמוד וללמד את השפה העברית.
 4. שימו קץ למסע האנטישמיות ולשנאת ישראל המלובים על-ידי השלטונות, וזאת אף בניגוד לחוקה הסובייטית.
 5. המדיניות הסובייטית כלפי המיעוט היהודי פוגעת ביצירתה של אווירת השלום וההבנה בין העמים אשר להם מייחלים העם היהודי וכל אומות העולם.
 
 וליהודי ברית-המועצות אנו אומרים: מאבקכם - מאבקנו. אתכם אנו בשאיפותיכם. יחד אתנו שותפים למאבקכם גברים ונשים בעלי אמונות שונות ובני לאומים שונים שכבוד האדם הוא בראש מעיניהם. בואם לירושלים מעידה שמאבקכם הוא מאבק בינלאומי הזוכה לתמיכה רחבה בעולם.
 
 אנחנו מוקירים בהערכה רבה את הממשלות, הפרלמנטים, תנועות העבודה, מנהיגים של דתות ואנשי מקצוע שונים התומכים במאבקכם - מאבקנו.
 
 בשעה קשה זו אנו פונים בקריאה לכל המדינות הדמוקרטיות בעולם ולכל בעלי מצפון להצטרף למאבקנו.
 
 לא נשקוט ולא ננוח עד שיקרא דרור לאחינו בברית-המועצות. במאבק ההיסטורי של יהודי ברית-המועצות היו ימים קשים, אך גם ימים של תקווה. אנו מלאי הערצה לאמונתם של יהודי ברית-המועצות ולגבורתם. עמידתם הנחרצת במאבק ומאמצינו הבלתי נלאים ישיבום למולדתם ההיסטורית.
 
 המאבק יוסיף ויגבר!
 
 שלח את עמי!
 

לאחר קריאת ההצהרה, נשא ראש הממשלה מנחם בגין את נאום הסיכום. בנאום אמר ראש הממשלה, בין היתר:

"יש לנו סיבה להאמין, כי כפי שקרה בעבר, ייפתחו השערים ויהודי ברית המועצות יצטרפו אלינו למדינת ישראל. העניין הצודק ינצח. זוהי אמונתי. עניינם של יהודי ברית המועצות, אשר במאות אלפיהם שואפים לשוב הביתה - ינצח בסופו של דבר".

למרות ניתוק היחסים בין שתי המדינות, הייתה עדיין האפשרות שמשלחות מישראל יבקרו בברית המועצות ומשלחות סובייטיות יגיעו ארצה. בניגוד לאיראן ששוללת את קיומה של ישראל ואנשיה נמנעים מכל קשר עם עמיתיהם הישראליים, ברית המועצות לא עשתה זאת, למרות כל האיבה שגילתה כלפי ישראל. המשלחות הספורט הישראליות, תרבות ומדע יכלו להגיע לברית המועצות בחסות בינלאומית. בדומה למה שהיה שנות החמישים והשימים, גם הפעם, לצעד הפעילות המקצועית, דאגו אנשים אלה לקשור קשרים עם יהודים, לבקר בביתם ולמסור להם דרישת שלום מישראל.

בשנת 1977 הכריזה מוסקבה על עריכת יריד הספרים הבינלאומי הדו-שנתי. גם ישראל יכלה להשתתף בו. אנשי נתיב ראו בכך הזדמנות פז להגיע למספר רב יותר של ישראל, שכן כל הופעה ישראלית משכה תשומת לב רבה של יהודים. המשלחות הישראליות שהגיעו לירידים הביאו איתם ספרים רבים על ישראל, ספר לימוד ומורשת, כשהנחת העבודה הייתה, כי הארגזים הגדושים יחזרו לארץ ריקים. לפי החוק אסור היה למסור למבקרים את הפריטים שהוצגו בתערוכה, אך עובדי הביתן הישראלי דאגו להעלים עין כשמבקש זה או אחת "סחב" בשקט את מה שחפץ ליבו. המשימה היחידה שהוטלה על חברי המשלחת הייתה לדאוג למלא במהירות את הפריטים הנעלמים, עד אשר ה"סוחב" הזה יחזור על פעולת קודמו.

במרוצת השנים, עשרות אלפי יהודים ביקרו הביתנים הישראליים ובזכות כך קיבלו לא רק מידע רב על ישראל, אלא לעתים גם הצליחו לצאת מהביקור עם ספר אחד או כמה ספרים מתחת למעיליהם.

בתקופת הגלאסנוסט והפרסטרויקה החלו גישושים לחידוש היחסים בין ברית המועצות לישראל. ב-1988 מינה ראש הממשלה, יצחק שמיר, את הדיפלומט אריה לוין להוביל משלחת לברית המועצות, במטרה לחדש את הקשרים הדיפלומטים בין המדינות. שלטונות ברית המועצות לא רצו תחילה להכיר במשלחת וזו נאלצה לעבוד בחסות שגרירות הולנד, אך בקיץ 1989 חזרה המשלחת אל הבניין הישן של שגרירות ישראל במוסקבה.

ב-18 באוקטובר 1991 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ולוין מונה לשגריר ישראל במוסקבה. ב-13 בדצמבר 1991 הגיש אלכסנדר בובין את כתב האמנתו כשגריר ברית המועצות בישראל לנשיא הרצוג.

שבוע לאחר הגשת כתב האמנתו, ב-25 בדצמבר 1991 חדלה ברית המועצות להתקיים ובובין הפך לשגריר הראשון של הפדרציה הרוסית בישראל. בשל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, נמצאו היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה בפריחה גדולה. (מתוך ויקיפדיה)

עם חידוש היחסים ונפילתה של ברית-המועצות, כל יהודי שרצה בכך יכול היה לעלות לישראל בין מפריע. כבר לא היה צורך לנהל מאבק חשאי או לנהל מאבק בכלל.

אולם, עשרות שנים של ניתוק מישראל והתעמולה האנטי-ישראלית הארסית שהתנהלה בברית המועצות, הביאו לכך, שרבים לרבים מהיהודים, אבל גם מהלא יהודים, לא היה כל מידע על ישראל ואילו המידע שעמד לרשותם - היה לא מדויק או שקרים. ולכן, ממשלת ישראל בשיתוף נתיב החליטה על הקמת מסגרות תרבותיות שיסייעו לחשוף את פניה האמיתיות היפות של מדינת ישראל.

וכך, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הוקמו מרכזים ישראליים לתרבות, הפועלים בחסות הנציגויות הדיפלומטיות, ובהם מיזמים שונים בתחומי החינוך והתרבות. כיום פועלים במרחב תשעה מרכזים: מוסקבה, סנקט-פטרבורג, נובוסיבירסק, קייב, חרקוב, אודסה, דנייפר, קישינב ומינסק. המרכזים הישראליים לתרבות משמשים גשר אל תרבותה ואל שפתה, ומציגים את ההיסטוריה, המורשת ואת הישגיה התרבותיים והמדעיים בפני כלל אזרחי מדינות המרחב, ובהם גם קהל זכאי העלייה מכוח חוק השבות, כדי להעמיק את ידיעותיהם על מדינת ישראל. (מתוך אתר נתיב)

ארגון נתיב היה ועדיין אחד הגופים הייחודיים במדינת ישראל שכמעט ואין לו מקבילים בעולם כולו.

מאז הקמת המדינה בשנת 1948, עלו לישראל למעלה מ-3.4 מיליון יהודים, רובם בזכות פעילות נתיב. במשך כל שנות פעילותו, מאז הוקם הארגון בשנת 1952, אחראי נתיב על עלייתם של למעלה מ-2 מיליון יהודים לישראל מברית-המועצות לשעבר וממדינות מזרח אירופה: פולין, רומניה, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, יוגוסלביה לשעבר ועוד. מתוך שנים המיליון העולים הללו, כ-1.2 מיליון עולים הגיעו לישראל מאז שנת 1989.

חקר, כתב והכין:

ד"ר נתי קנטורוביץ'

ממונה מידע ומחקר, נתיב - משרד ראש הממשלה