מאבק יהדות בריה"מ ליציאה חופשית למען עלייה לישראל - סיכום היסטורי

מקור טקסט: בית התפוצות, ויקיפדיה


 

רקע יהדות רוסיה

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772, לא התגוררו בה יהודים כלל.

הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".

מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.

יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" 

– חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.

 

1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית. כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".

חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.

1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.

מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.

הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.

פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.

1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.

פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.

משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.

 בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).

כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.

במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.

1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.

מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.

הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.

ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".

 

1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.

ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.

איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.

עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.

ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.

קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.

אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

1917-1944 | איסור דתות,ושואת הכדורים

כחלק מהאידאולוגיה האנטי דתית בה נקטו הקומוניסטים, עוד לפני התבססותה של ברית המועצות כיישות מדינית ולאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, נקטו הרשויות במדיניות אנטי-יהודית במובן הדתי של המילה יהדות, וזאת אף על פי שלנין עצמו הביע התנגדות לאנטישמיות.

ב-1919 כחלק ממדיניות כוללת נגד ארגוני דת ביטלו הרשויות את ארגונן של מועצות הקהילות היהודיות, שהיו אחראיות על תחזוקת בתי כנסת. במפלגה השלטת הוקמה מחלקה יהודית מיוחדת - היבסקציה, שתפקידה היה טיפול והפקת תעמולה נגד היהדות כדת, ונגד הרבנים ואנשי הדת. כ-5,000 בתי כנסת היו קיימים טרם המהפכה הבולשוויקית בשטח שתפסה ברית המועצות, וכמעט כולם נסגרו.

​עד לתקופת הטיהורים הגדולים של סטלין. בשנת 1927 נעצר הרב יוסף יצחק שניאורסון שהיה אחד הלוחמים המרכזיים לשימור היהדות בברית המועצות. הוא שוחרר בעקבות לחץ בינלאומי ועזב את ברית המועצות לקראת סוף 1927. בעקבות מחאות בפולין על רדיפת היהדות בברית המועצות, במרץ 1928 החתימו הג.פ.או. שלושים ואחד רבנים על איגרת שטענה שאין רדיפות של היהדות ברוסיה. לאחר שפורסם מחוץ לברית המועצות שהאיגרת נחתמה תחת איומים, שבו והחתימו מספר רבנים בסוף 1928 על איגרת שהכחישה שהחתימה הקודמת ניתנה תחת לחץ.

באמצע שנות ה-30 החל סטלין במסע טיהורים במפלגה הקומוניסטית ובחברה הסובייטית, שבמוקדו עמדו גם יהודים רבים. מנהיגים רבים נרצחו או הוגלו, וארגונים תרבותיים ודתיים נסגרו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולמרות טיהורי סטלין, הצטרפו יהודים רבים לצבא האדום.

ליהדות ברית המועצות התווספו יהודים שנמלטו מפני הנאצים מגרמניה וממדינות אחרות, רובם יהודים קומוניסטים.

סוף 1941, נוכח הצורך בכוח אדם, החליטו הגרמנים להשאיר יהודים בחיים כעובדי כפייה במפעלי נשק, תחמושת וציוד. חלק מהיהודים נכלאו בגטאות כדי לנצל אותם כעובדי כפייה, ורבים מהם נספו בגטאות ובמפעלים, עקב תנאי המחיה הקשים.

ב-22 ביוני 1941, ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות (מבצע ברברוסה), חיו בה כ-5 מיליון יהודים. הגרמנים, שהשמדת היהודים היתה מבחינתם אחד מיעדי המלחמה, הקצו למטרה זו את פלוגות ה"איינזצגרופן" הרצחניות. בניגוד למכונת הרצח השיטתית שהופעלה במחנות ההשמדה, פלוגות אלו נקטו אמצעים "רגילים": הן פשוט רצחו ביריות את רוב יהודי הארצות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה. מיד לאחר כיבוש כפר, עיר או עיירה, נהגו הגרמנים למנות יודנראט (מוסד שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי ליהודים המקומיים), וכל יהודי המקום נצטוו להירשם במשרדיו. כעבור כמה ימים קיבלו היהודים הוראה להתכנס בנקודה מסוימת, שם נאמר להם כי הם נוסעים לפלשתינה. עד מהרה התברר להם כי הדרך לפלשתינה עוברת בבורות הירי של באבי-יאר ופונאר. שיטה אחרת היתה הקמת גטאות שתושביהם הועסקו בעבודות כפייה ונרצחו לאחר כמה שבועות או חודשים, גם הם בבורות הירי.

כ-1.5 מיליון איש נרצחו בשואת יהודי ברית-המועצות, שכונתה גם "שואת הכדורים". ניצלו אלה אשר פונו בידי השלטונות או התגוררו באזורים שהגרמנים לא הגיעו אליהם.

יש לציין כי במהלך המלחמה מאות אלפי יהודים התגייסו לשורות הצבא האדום, וכ-161 אלף מהם אף זכו באותות הצטיינות.

 

1947-48 | הכרזת מדינה יהודית ותחילת המאבק של יהודי בריה"מ ליציאה חופשית למען עליה לישראל

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביע האו"ם בעד הקמת מדינה יהודית. להצבעה קדמו נאומים חוצבי להבות שנשאו נציגי אומות העולם. אחד מהם, נציג רוסיה הסובייטית, אנדריי גרומיקו, דיבר בפרץ של רגשה על זכותו של העם היהודי המעונה והנרדף לקרן זווית משלו בארץ אבותיו, ארץ ישראל.

ואולם, רק תמימים התייחסו ברצינות לאהבת היהודים שהפגין הנציג הסובייטי. הקול היה אמנם קולו של גרומיקו, אבל הידיים שהניעו את הבובה היו ידיו של "שמש העמים", המנהיג יוסף סטלין.

במהלך מלחמת העולם השנייה ביקש השלטון הסובייטי להטמיע את היהודים במנגנון הקומוניסטי וגילה אפס סובלנות כלפי כל ביטוי של דתיות או של לאומיות יהודית. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מדיניות זו הוחרפה עד כדי כך שהשנים 1948–1953 מכונות במחקר ההיסטורי "התקופה השחורה של היהדות הסובייטית".

בינואר 1948 נרצח בתאונת דרכים מבוימת הבמאי והפעיל החברתי היהודי שלמה מיכואלס, בהוראתו הסודית של סטלין. 

בספטמבר 1948, הגיעה למוסקבה גולדה מאיר, צירַת ישראל בבריה"מ. איש לא ידע עד כמה דרמטית תהיה השליחות הדיפלומטית הזאת.

מוסקבה היתה יעד ראשון במעלה לדיפלומטיה הישראלית הצעירה. לצד ארה"ב, היתה בריה"מ הראשונה להכיר במדינת ישראל. מוסקבה העניקה תמיכה באו"ם, שבלעדיה לא היתה מתקבלת החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. היא גם דאגה למכירת נשק צ'כי למדינה הצעירה, שבלעדיו היתה ישראל מתקשה לשרוד את השלבים הראשונים במלחמת העצמאות. 

הדיפלומטים הישראלים במוסקבה נדרשו לשמור על נכסים מדיניים אלה, אך היתה להם מטרה נוספת: להקים גשר ליהדות הסובייטית, שהמגע עימה כמעט נותק בסוף שנות ה־20. קרוב ל־3 מיליון יהודים נספו בבריה"מ בשואה. מתוך 2.5 המיליונים שנותרו, רבים רצו לעלות ארצה. תקוות הדיפלומטים הישראלים היתה לאפשר זאת, אך הם לא ידעו אם יהודי העיר הגדולה מוסקבה עדיין מזדהים כיהודים. 

בראש השנה הלכו אנשי הצירוּת לבית הכנסת. הם לא ציפו למה שאירע. כשהגיעו, כבר המתינו להם אלפי אנשים. "מייד פרצו מחיאות כפיים סוערות וקריאות 'שלום' ו'הידד' בעברית, שלא פסקו זמן רב", תיאר סגנה של מאיר. ביקור נוסף בבית הכנסת אירע ביום הכיפורים. התקיימה אזכרה לחיילי צה"ל שנפלו במלחמת העצמאות. "בדומייה ובחלחלה, נדהם ונרעש", חזה הקהל הדומע בהצדעת הנספח הצבאי הישראלי, סיפרה גולדה לממשלה. "קשה לי לתאר במילים מה התרחש בתוך קהל עצום זה; הדבר הוא למעלה מכוח השגתי", הודתה.

להתקהלות היהודים לא היה תקדים במוסקבה של סטלין, שתושביה לא העלו על הדעת לקיים הפגנות ספונטניות. התגובה לא איחרה לבוא; מרבית המוסדות היהודיים בבריה"מ נסגרו, וליהודים הובהר כי ישראל תישאר עבורם חלום רחוק. אך היהודים החליטו אחרת. ביקוריה של גולדה בבית הכנסת הפכו עבורם למיתוס מכונן ולימים הונצחו על השטר שנשא את דיוקנה. בית הכנסת עצמו נעשה אבן שואבת ליהודים שלא ידעו שהם ציונים, וגם לכאלה שכן. מאז הביקור ההוא עלה דרג היחסים בין ישראל לרוסיה. 

(מתוך הכתבה גולדה: הביקור שהצית לבבות /  יעקב ליבנה)

בעיתון פְּרַאבְדָּה (עיתון יומי בבריה"מ, הרישמי של המפלגה הקומוניסטית), נכתב: "למדינת ישראל אין שום קשר ליהודי בריה"מ, אצלנו אין בעיה של יהודים ולכן ליהודים של בריה"מ אין צורך בישראל."

 

אבל לא רק הסובייטים האמינו בכך שליהודי בריה"מ אין צורך בישראל. גם מנהיגי הציונות חשבו כך.

חיים וויצמן (נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית) אמר בנאום בשנת 1940

"יהודי בריה"מ הם אומנם אבודים עבור המכלול היהודי העולמי, אבל הם מוגנים מפני הסכנה הנאצית"

שני חלקי המשפט אינם נכונים: בסופו של דבר יהדות בריה"מ הפכה לעליה הגדולה בתולדות העם היהודי, ולצערנו נרצחו ע"יי הנאצים כ 3 מיליון יהודים בשטחי בריה"מ.

אבל זו היתה התפיסה, עד שגולדה מאיר הגיעה למוסקבה וראתה שהמצב שונה. כמובן שחלק מהיהודים אהבו את השלטון הסובייטי וחלק אחר סבלו ורצו להיות בישראל אבל לא נתנו להם לעזוב.

לאחר שבישראל הבינו שהמצב הוא שונה ממה שהוצג להם, החל המאבק למען יהדות בריה"מ, בשנים הראשונות בסתר, עם משרד ממשלתי סודי "נתיב" ורק באמצע שנות ה 60 המאבק הפך לגלוי.

 

שיעור,סרטון ודיון על ביקורה של גולדה מאיר במוסקבה

מדיניות ההגירה בברית המועצות

כל מי שביקש לעזוב את ברית המועצות צריך היה להגיש ויזה, ובה הזמנה מבן משפחה שיקבל אותו בארץ שאליה הוא מעוניין להגר. שולח הוויזה התחייב לתמוך בבן משפחתו. בקשת בן המשפחה צריכה הייתה לעבור אימות על ידי נוטריון בארץ מגוריו, ואז להישלח אל בן המשפחה שמתגורר בברית המועצות. מבקש הוויזה היה פונה לאגף במשרד הפנים שנקרא אוביר (המשרד לאשרות ולרישום של משרד הפנים). במשרד הפנים היה עליו למלא מסמכים שונים, שחלקם כללו מידע אישי מאוד. הוא חייב היה להודיע לכל הגורמים שאליהם היה קשור בברית המועצות על רצונו לעזוב. היה עליו להביא מכתב המלצה מהמנהל במקום העבודה שלו. קבלת ויזה דרשה גם אישורים מבתי-הספר של הילדים ומאזור המגורים. אישור על היעדר חובות כלכליים בתוך ברית המועצות ואישור מההורים (וגם מהגרושה, אם מבקש הוויזה היה גרוש). אם המהגר היה חבר מפלגה, היה עליו להשיג אישור ממשרד המפלגה המקומי ומהאיגוד המקצועי שהם מסכימים לעזיבתו. אחרי הגשת כל האישורים, ולאחר שכל מי שנמצא בקשר עם מבקש הוויזה מודע לכך שהוא רוצה לעזוב, צריך היה להגיש את כל המסמכים ל"אוביר" בתוספת תשלום של ארבעים רובל. תשובה רשמית לבקשת ההגירה הייתה מגיעה בדרך כלל לאחר כחצי שנה. אם הבקשה אושרה, צריך היה תוך חודש להגיש אישורים על הוצאת הילדים מבתי הספר, עזיבת מקום העבודה ומכירת הדירה.

 

1953 | עלילת משפט הרופאים

ב-1953 התחוללה "עלילת הרופאים", שבמסגרתה הואשמה קבוצת רופאים יהודים מהקרמלין בניסיון להרעיל את מנהיגי המפלגה והצבא; בשנת 1953 מת סטלין, וכחודש לאחר מותו התברר כי ההאשמה שהופנתה כלפי הרופאים היתה מופרכת. היה זה רק פרט אחד בשורה של גילויים על מעשיו הנוראים של המנהיג, ונאומו המפורסם של מחליפו חרושצ'וב על אודות הפשעים שביצע "מורו ורבו" בישר על הקלה מסוימת גם ביחס ליהודים. אחד מביטוייה של ההקלה הזו היה האישור שקיבל בית-הכנסת הגדול במוסקבה להוציא לאור סידור תפילות ולפתוח ישיבה קטנה. הדבר היה בשנת 1957, ובית-הכנסת הפך למוקד לאומי ליהודים דתיים וחילונים כאחד.

 

1953 | יחידה סודית

בשנת 1953 החליטה ממשלת ישראל להקים יחידה סודית שתעסוק בנושא יהודי ברית המועצות ומזרח אירופה, במסגרת מערך שרותי המודיעין של מדינת ישראל. הוטל עליה להקים קשר ולנסות להגיש עזרה ליהודים שמעבר למסך הברזל ובמדינות שהיו תחת השפעתה של ברית המועצות. בתחילה כונה הגוף ביל"ן ולאחר מכן שונה שמו לנתיב.

נתיב היה, מבחינות רבות, המשך הפעילות של המוסד לעלייה ב' שפעל לפני קום המדינה, ועסק בהעלאת ניצולי השואה מאירופה לארץ ישראל. הקמת נתיב הוטלה על שאול אביגור, שפיקד על המוסד לעליה ב', והוא עמד בראש נתיב 18 שנים.

ב-1954 יצא נחמיה לבנון לשגרירות ישראל בברית המועצות כשליח הראשון של נתיב, בכיסוי של נספח חקלאות. אז הונח הבסיס לפעילות נתיב הענפה של יצירת קשרים עם פעילים יהודים וקהילות יהודיות ברחבי ברית המועצות ומזרח אירופה. במשך השנים נשלחו לשגרירות במוסקבה שליחי נתיב בכיסוי עובדי שגרירות. בשנים 1958–1960 כיהן כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה לובה אליאב, יוצא המוסד לעלייה ב'. ב-1965 פרסם בשם בדוי את הספר "בין הפטיש למגל" על יהדות ברית המועצות בעת כהונתו.

השלב הראשון של הקשר עם הקהילות היהודיות ברחבי ברית המועצות היה ריכוז פרטים של יהודים אשר ביקשו לעלות לישראל. בהמשך הרחיבו שליחי נתיב את מעגלי הקשר עם פעילים ומבקשי עליה וכן עסקו במשלוח חבילות עזרה וסיוע מהמערב ליהודים במצוקה. תחום נוסף של פעילות נתיב היה שיגור יהודים וישראלים בעלי אזרחות זרה לברית המועצות להפצת ספרות יהודית וישראלית, חומרי לימוד עברית ודפי מידע עדכניים על ישראל.

פעילות שליחי נתיב הייתה מורכבת ואף מסוכנת, לאור המעקב המתמיד של הקג"ב אחר הפעילים היהודיים וגם אחרי עובדי שגרירות ישראל.

1956 | יחידת בר

ב-1956 הוקמה בנתיב יחידה נפרדת בשם בר שפעלה במערב אירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה כדי לגייס דעת קהל, יהודית ולא יהודית, למען מתן זכות עלייה לישראל מברית המועצות ליהודים הרוצים בכך. שליחי בר יצאו לבירות שונות במערב, בכיסוי של עובדי שגרירויות ישראל, על מנת להניע גורמים שונים להשמיע קולם למען יהודי ברית המועצות, תוך הקפדה מרבית שלא להתערב בענייניה הפנימיים של ברית המועצות. לפעילות גויסו אישים ידועים בכל תחומי המדע הספרות האמנות המדיניות ועוד. אורגנו עצרות והתכנסויות למען זכותם הבסיסית של יהודי ברית המועצות לעלות לישראל ולהתאחד עם קרוביהם.

באמצעות השכנוע של שליחי בר העבירו חברי קונגרס בארצות הברית ב-1975 את תיקון ג'קסון-ואניק. תיקון זה, בתמיכתו של סנטור יוברט האמפרי, התנה את המשך הסחר האמריקאי עם ברית המועצות במתן יציאה חופשית לישראל ליהודי ברית המועצות.

בנוסף, הוקמו ועדי פעילות יהודיים למען יהודי ברית המועצות, על ידי בר, בארצות הברית מערב אירופה דרום אמריקה ואוסטרליה. ב-1987, עם נפילת המשטר בברית המועצות בעקבות תהליכי הגלאסנוסט והפרסטרויקה, הפסיקה יחידת בר את פעילותה, לאחר שהושגו מטרותיה.

1970 | ה"חתונה" של אסירי ציון

נצחונה של ישראל על צבאות ערב במלחמת ששת הימים ב-1967 עורר את תחושת הגאווה הלאומית של יהודי ברית-המועצות. "האזרחים הסובייטים בני הלאום היהודי", כתב הסופר היהודי אלי ויזל, "הפכו מיהודי דממה ליהודי תקווה".

ואכן, בשנים שלאחר המלחמה החלו קבוצות ציוניות מחתרתיות לפעול במלוא העוז נגד מדיניות הדיכוי הסובייטית, שהגבילה את אישורי העלייה לארץ ישראל. הפעולות היו מגוונות: שיגור אלפי מכתבים אישיים וקבוצתיים לאנשי ציבור משפיעים במערב, הרחבת פעילותה של הסָאמִיזְדָאט (הוצאה לאור מחתרתית שהעתיקה יצירות ספרותיות מערביות ועיתונים אסורים והפיצה אותם בסתר), חוגי בית שבהם נפגשו פעילים ציונים ועוד. הפעילים שנאסרו כונו "אסירי ציון", ומאחר שבחוק הסובייטי לא היה איסור מפורש על פעילות ציונית, הם הואשמו ב"תעמולה אנטי-סובייטית".

ב-15 ביוני 1970 נעצרה קבוצה של פעילים יהודים מסורבי עליה בשדה התעופה סמולני ליד לנינגרד. חברי הקבוצה נתפסו בעיצומו של מבצע הרפתקני שנשא את שם הקוד "החתונה". מטרת המבצע היתה להשתלט על מטוס נוסעים ריק בלנינגרד, להטיס אותו לשבדיה ומשם לארץ ישראל. שניים ממתכנני המבצע, הטייס ומנהיג הקבוצה, נידונו למוות בירייה, אך בעקבות לחץ בינלאומי הומתק עונשם למאסר של 15 שנה. 

מבצע "חתונה" אמנם נכשל, אבל הקרב על התודעה הבינלאומית עלה בהצלחה. ברית-המועצות נכנעה ללחץ העולמי, ורבים מהפונים קיבלו אשרות עלייה לישראל. לא כולם: אסירת ציון אידה נודל, מסורבת עלייה ידועה, תלתה על מרפסת דירתה את הכרזה "קג"ב – החזר את הוויזה לישראל", וכתוצאה מכך נידונה לארבע שנות גלות בסיביר. (קראו עוד בשיעור "הקרנת סרט ודיון - מבצע חתונה")

שנה מספר אשרות עלייה לישראל

1970 3,000

1971 12,900

1972 31,900

 

1972-75 | תיקון ג'קסון-ואניק (קראו עוד בשיעור "אישור יציאה מגן עדן")

תיקון ג'קסון-ואניק (באנגלית: Jackson–Vanik amendment) הוא תיקון לחוק הסחר של ארצות הברית, שהטיל מגבלות על קביעת קשרי סחר מיוחדים עם מדינות המגבילות הגירת אזרחים. מטרתו העיקרית של התיקון, הנקרא על שמם של הסנאטור הנרי ג'קסון וחבר בית הנבחרים צ'ארלס ואניק, היה להפעיל לחץ על ברית המועצות לאפשר הגירה של יהודים. לאחר ששני בתי הקונגרס העבירו את התיקון פה אחד, הוא נחתם על ידי הנשיא ג'רלד פורד ב-3 בינואר 1975. לאחר לחץ בינלאומי על ברית המועצות, הורשו עשרות אלפי יהודים לעלות מברית המועצות לישראל בשנים 1971-1972. אולם באוגוסט 1972 החליטה ברית המועצות להטיל "מס תואר" על בעלי תארים אקדמיים שלמדו על חשבון המדינה ומבקשים להגר ממנה. המס היה כה גבוה שהוא מנע מבעלי תארים את האפשרות להגר. ההחלטה הביאה לביקורת רבה בארצות הברית ובכנס שהתקיים בספטמבר 1972 הציע הסנאטור הדמוקרטי הנרי ג'קסון לחוקק חוק שיתנה הטבות סחר בהסרת חסמים להגירה. ההצעה הועלתה בעקבות התגבשות הסכם בין ממשלות ארצות הברית וברית המועצות, באותה תקופה, על פיה ברית המועצות תשלם לארצות הברית 722 מיליון דולר מתוך החוב שלה עבור ציוד שקיבלה במסגרת תוכנית השאל-החכר בימי מלחמת העולם השנייה ובתמורה הממשל בארצות הברית יעשה מאמץ להביא את הקונגרס להעניק לברית המועצות מעמד של "מדינה מועדפת ביותר" מבחינת מכסים על סחר.

1980 | קפקא במשרדי האוביר

בראשית שנות ה-1980, בשיאה של המלחמה הקרה ובעיצומה של הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תמה תקופת ה"ריכוך" ביחסים בין מזרח ומערב. כל מי שפנה למשרדי האוביר, שהיו אחראים על הנפקת היתרי יציאה מברית-המועצות, למד על בשרו את משמעותה הקפקאית של הדיקטטורה הביורוקרטית הסובייטית. הפקידים סירבו להעניק היתרי יציאה באמתלות שונות ומשונות, החל ב"פגיעה באינטרסים של המדינה" וכלה בסירוב שרירותי, ללא כל מידע על מועד פקיעתו.

רוב הסירובניקים של שנות ה-1980 המתינו עד תשע שנים להיתר עלייה. העריצות הפקידותית הביאה לשורה של תופעות חברתיות קשות. רבים ממסורבי העלייה מצאו את עצמם חסרי עבודה, סולקו מהאוניברסיטאות ואולצו להתגייס לצבא. משהשתחררו גילו שאינם רשאים לעזוב את ברית-המועצות. הפעם נתלה הסירוב בתירוץ שלפיו התוודעו לסודות צבאיים. רבים מהם חשו מבודדים חברתית; ידידיהם ומכריהם התרחקו מהם מחשש שיאבדו גם הם את מקומות עבודתם. משפחות רבות התפרקו כשאחד מבני הזוג האשים את האחר שנסיונו לעלות לישראל מביא חורבן על הבית. במקרים מעטים אף הלשינו מסורבים לשלטונות על מכריהם בניסיון לזכות בהיתר המיוחל.

במקביל המשיכו לפעול בחשאי סמינרים ביתיים שעסקו בהיסטוריה יהודית, תערוכות של אמנים יהודים הוצגו בסתר, הוקמו ספריות מחתרתיות והוראת השפה העברית הלכה והתפשטה. בתחילת שנות ה-1980 פעלו במוסקבה כ-100 מורים לעברית.

אחד הביטויים המרשימים לפעילות מחתרתית זו היה אירוע שהתקיים בקרחת יער גדולה, כשלושה ק"מ מתחנת אובראז'קי המוסקבאית. שם, הרחק מעיני "האח הגדול", נערכו שיעורים ביהדות ובהיסטוריה יהודית, תחרויות של שירים יהודיים, ציוני חגים יהודיים, משחקים ופיקניקים. שיאו של הנוהג היה במאי 1980, אז הגיעו לאובראז'קי יותר מ-1,000 איש, אולם אז הטיל הקג"ב מצור על המקום ולא איפשר את גישת היהודים אליו.

1989 | קומוניזם רות סוף

במרץ 1987 הפגינו שבעה מסורבי עלייה ליד ארמון סמולני בלנינגרד. להפתעת המפגינים, במקום לספוג מכות והשפלות, הם הוזמנו לדיון במרכז המפלגה. יתר על כן, תצלום של ההפגנה פורסם בעיתון ערב בלנינגרד, דבר שמעולם לא קרה קודם לכן. מה חולל את השינוי ביחסו של המשטר הקומוניסטי ליהודים?

בשנת 1985 עלה לשלטון בברית-המועצות מיכאיל גורבצ'וב והגה את מדיניות הפרסטרויקה ("בנייה מחדש") – רפורמה כלכלית-פוליטית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים. השינוי לא היה מיידי. בראשית שלטונו של גורבצ'וב אמנם נמשכו מעצרים של פעילים ציונים, אך כעבור שנתיים החלו רוחות חדשות לנשב גם ברחוב היהודי.

בשנים 1987–1989 שוחררו רוב אסירי ציון ממאסרם, ובשלהי 1989 תמה ההמתנה מורטת העצבים של אחרוני מסורבי העלייה. השלטונות חדלו לרדוף את האולפנים להוראת העברית, בעיר טאלין יצא לאור עיתון יהודי עצמאי ראשון, "שחר", המדינה התירה רישום של קהילות וארגוני תרבות יהודיים, ובדצמבר 1989 התקיימה במוסקבה האסיפה המייסדת של "הוועד" – הארגון הראשי של כל הארגונים והקהילות היהודיות בברית-המועצות.

התפוררות המשטר הקומוניסטי ונפילת ברית-המועצות ב-1991 הובילו לעלייה המונית של עולים לישראל. העולה המיליון הגיע לארץ בשנת 2000 וסימל את סיום שנות "העלייה הגדולה".

רבים מעולי חבר-העמים חוו וחווים עדיין חבלי עלייה קשים, אולם רובם נקלטו בישראל בהצלחה רבה.

מקור טקסט: בית התפוצות, ויקיפדיה